דניאל אריסון נ' אייל מיקרוגל בע"מ

פסק דין

מהי היא הדרך הראויה לפרש את הסכם העבודה שנכרת בין הצדדים, לעניין זכאותו של התובע לקבל בונוסים על רקע מכירת נכסי הנתבעת? זו השאלה המרכזית בה עלינו להכריע בתיק זה.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

התובע הועסק בנתבעת החל מיום 1.10.05 כסמנכ"ל פיתוח ושיווק עסקי.

הנתבעת הינה חברה פרטית אשר הוקמה על ידי קיבוץ אייל, העוסקת בפיתוח ייצור ושיווק של רכיבים המיועדים לתקשורת אלחוטית, לשימושים ביטחוניים ואזרחיים. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, החזיקה הנתבעת שתי חברות בת בבעלות מלאה: חברת אייל מאג בע"מ וחברת אייל גל בע"מ (להלן ביחד עם הנתבעת: "החברות").

עד לחודש אוגוסט 2008 הוחזקו מניותיה של הנתבעת כדלקמן: 70% בבעלות נוף אייל (שותפות מוגבלת) אשר שייכת לקיבוץ אייל (להלן: "נוף אייל") ו- 30% בבעלות שני גופים פרטיים (להלן: "בעלי מניות המיעוט").

במהלך שנת 2007 נקלעה הנתבעת למשבר מימוני, בעקבותיו נערך ביום 3.12.07 הסכם הלוואת בעלים בין הנתבעת לבין נוף אייל וגופים נוספים השייכים לקיבוץ אייל, במסגרתו הלוו הגופים הנ"ל לנתבעת סך 8,000,000 ₪ (להלן: "הלוואת בעלים"). בנוסף, נערכו חילופי גברי בהנהלה.

ביום 1.12.07 החל התובע את תפקידו כמנכ"ל. מספר חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, נחתם עמו הסכם העסקה, נושא תאריך 4.2.08, כאשר אין מחלוקת כי נציגי הנתבעת חתמו בשמה במהלך חודש אפריל- מאי 2008 (להלן "הסכם העסקה"). כן אין מחלוקת, כי על אף העובדה שהסכם ההעסקה נחתם פורמלית עם הנתבעת בלבד, התובע שימש כמנכ"ל החברות, אשר התנהלו כאורגן אחד.

בהסכם ההעסקה נקבע, בסעיף 10.9, כי התובע יהא זכאי לקבל בונוסים משני סוגים: האחד - בשיעור 5% מכל סכום שיחולק לבעלי המניות בנתבעת בגין דיבידנד במזומנים (באותו מועד); והשני - בשיעור 7% מכל סכום שישולם לבעלי המניות בגין החזר הלוואת בעלים במהלך השנתיים הראשונות לכהונתו ו-5% מהשנה השלישית ואילך (להלן: "הבונוסים").

במקביל למינוי התובע למנכ"ל, בסוף שנת 2007 או בסמוך לכך, החלו מגעים למכירת הנתבעת לחברת HERLEY GENERAL MICROWAVE ISRAEL LTD ׁ, שהינה חברת בת ישראלית של חברה אמריקאית בשם HERLEY (להלן: "החברה הרוכשת").

מגעים אלו נוצרו לראשונה בשנת 2002, כאשר מר יונה אדלמן, מנכ"ל חברת החברה הרוכשת (להלן: "מר אדלמן"), פנה ליו"ר הנתבעת דאז, מר זוהר רמון, והתעניין ברכישת הנתבעת. באותה העת הבהיר מר רמון כי הנתבעת אינה למכירה. עם סיום כהונתו של מר רמון, התחדשו המגעים לרכישת הנתבעת.

מתווה העסקה הראשוני אשר סוכם בין הצדדים כלל את רכישת מניות הנתבעת, כשהיא נקייה מחובות, תמורת 28,000,000 דולר ארה"ב. לבסוף, בחודש יוני 2008 או בסמוך, סוכם כי העסקה תכלול את רכישת נכסי הנתבעת וזאת משיקולי מס וסיכון בפעילות באחת מחברות הבת של הנתבעת.

לפיכך, ביום 1.8.08 נחתם הסכם מכר בין הנתבעת ואייל מאג בע"מ לבין החברה הרוכשת, לפיו רכשה האחרונה את נכסיהן בתמורה לסכום של 30,000,000 דולר ארה"ב. מועד סגירת העסקה נקבע ליום 15.09.08 (להלן: "עסקת המכירה").

ביום 3.8.08 שלח התובע מכתב למר דני סיסו, יו"ר התאגיד העסקי של קיבוץ אייל בעל מניות ונציג ראשי של הקיבוץ בדירקטוריון הנתבעת (להלן: "מר סיסו"), עם העתק לחברי הדירקטוריון ובו בקשה לתשלום הבונוסים המגיעים לו עם מכירתה של הנתבעת. משמכתבו לא נענה, שלח התובע מכתב נוסף, באמצעות בא כוחו.

ביום 1.9.08 השיבה הנתבעת, באמצעות בא כוחה, כי היא דוחה את דרישת התובע לתשלום הבונוסים, מן הטעם כי הסכום שיתקבל בתמורה לעסקת המכירה אינו בבחינת דיבידנד וכן כי יתרת התמורה שתיוותר לאחר פירעון חובותיה תיועד למימון הוצאות העסקה ולשימושים אחרים.

ביום 9.9.08 נשלח לתובע מכתב המודיע על סיום עבודתו בנתבעת, בתום ששת חודשי ההודעה המוקדמת – 9.3.09, נוכח סירובו לעבור לחברה הרוכשת.

בתגובה השיב התובע, ביום 15.9.08, כי סירובו נבע מאי הגדרת תפקידו בחברה הרוכשת ומחוסר התייחסות לסעיפים ספציפיים בחוזה ההעסקה עם הנתבעת.

מכתב נוסף, נושא תאריך 4.12.08 נשלח לתובע, ובו הודעה על סיום יחסי העבודה לאלתר, תוך תשלום יתרת הודעה מוקדמת עד ליום 9.3.09.

לטענת התובע, עם השלמת עסקת המכירה וקבלת התמורה לידי הנתבעת, התגבשה זכותו לקבלת הבונוסים בהתאם להסכם העסקה. אין כל נפקא מינה אם הנתבעת חילקה דיבידנדים בפועל לבעלי מניותיה או החזירה בפועל את הלוואת הבעלים או שמא היא נמנעה מלעשות כן, וזאת מפני שלשיטתו, אבן הבוחן צריכה להיות האם הייתה לנתבעת מניעה עניינית לבצע את האמור, וזאת לאחר שעסקת המכירה הניבה רווח ובעקבותיה הפכה הנתבעת לחברת שלד, נטולת פעילות עסקית.

עוד הטעים התובע, כי הלכה למעשה לפחות חלק מיתרת התמורה אכן חולק בפועל למשקיעים הפרטיים ולחברי קיבוץ אייל על ידי ביצוע עסקאות המהוות במהותן מתן דיבידנד. משכך, התחמקותה של הנתבעת מתשלום זכויותיו, מהווה הפרה של הסכם העסקה והתנהלות בחוסר תום לב, בפרט נוכח תרומתו של התובע להבראת הנתבעת, והפרת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").